כצלמת גם לי, לא קל להצטלם!
כי הכי קל לי להיות מאחורי המצלמה, להיות זו שמצלמת.
אך ברור לי שחלק מהדרך שלי להבין יותר טוב את עצמי ואת מי שמגיעה להצטלם, עליי להיות בנעליה מדיי פעם.
כשהצטלמתי זה חידד לי וריענן לי את המקום שבו אתן נמצאות כשאתן מגיעות.
ואם רגע לומר את האמת, נדרש המון אומץ להגיע לצילומים ולהיות מול מצלמה.
אני הרגשתי שאני מסכימה להיות אמיצה ולהתמודד עם הפחד שלי ובמקביל גם להיות פגיעה.
רק ככה יכולתי להיות אותנטית ונאמנה לעצמי.
כי הסכמתי להיראות למרות הפחד.
ורק זה שלעצמו בעיניי מתנה בפניי עצמה.
זה שיצאתי מאזור הנוחות שלי.
התמודדתי עם הפחד
נשמתי את מה שעלה (פחד, חשש, מתח)
וההסכמה רגע בכלל להיות עם כל מה שעלה.
והיציאה הזו מהאזור הנוח.
“אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים” דר’ סוס. תכלס’ הוא צודק.
כשיוצאים לדרך הפחד מצטרף, זה לא אומר שצריך לתת לו להוביל או למנוע מאיתנו לצאת לדרך, רק לקבל את זה רגע ולנשום את זה ואם אפשר אז לדבר את זה, את הפחד.