“לצאת לדרך” לא תמיד חייב להיות מלווה בהרבה רעש או בהכרזות גדולות.
היום מישהי שפגשתי במעלית שאלה אותי על הפסים שלי בשיער ושאלה אם זה צבע.
וגם הוסיפה: ואוו זה ממש יפה!
(חייכתי מתחת למסיכה) ואמרתי לה שהפסקתי לצבוע לפניי יותר משנה והפסים הכסופים בשיער פשוט הופיעו,
נתתי להם לצמוח ואמרתי לעצמי שאם זה לא יימצא חן בעיניי תמיד אני יכולה לצבוע.
היא אמרה שזה מקסים ושהיא חושבת שאותה זה יבגר
(בגיל היא יותר מבוגרת ממני אולי בסביבות גיל 50 )
מבעד למסיכה שהייתה עליי חייכתי ואמרתי לה שלגוון העור שלה זה מאוד יתאים,
היו לה עיניים טובות, מחייכות כאלו.
אמרתי לה גם שהיא יכולה להתחיל מפסים בצדדים, או בצד אחד,
לגדל אותם ועם הזמן להחליט אם זה מתאים לה והיא רוצה להמשיך הלאה או לא.
הגעתי ללובי והמעלית כמעט נסגרה, החזקנו את המעלית שתינו והחלפנו עוד כמה מילים.
זו דרך, אמרתי לה, זה לעשות דרך,
אבל קודם לבדוק האם זה בכלל משהו שמתאים???
כי אם היא לא תבדוק, אז איך היא תדע?!
זה יישאר בגדר מחשבה מאוד ספציפית ואולי גם במקום שיש לה פחד.
היא הודתה לי ואמרה שזה רעיון נהדר ושהיא תעשה את זה בשביל לנסות.
שמחתי עבורה.
אם היא תנסה היא תדע, ואם היא לא תנסה המחשבה הזו תמשיך כל פעם להפעיל אותה,
להעסיק אותה ואולי גם להטריד אותה כשהיא תראה מישהי עם שיער כסוף או לבן.
“לצאת לדרך” לא תמיד חייב להיות מלווה בהרבה רעש או בהכרזות גדולות.
זה יכול להיות ממש אישי, פשוט, שולי, אולי אפילו קטן מאוד.
זה מאפשר מרחב חיים אחר, של ניסוי וטעייה.
במקום להישאר עם תהיות “מה היה קורה אם”…
אני מנצלת רגע מהסיפור האמיתי הזה שקרה היום
ורוצה להזכיר לכם שאני מצלמת משפחות, הריון ונשים.
משפחות והריון בטבע או בבית. נכון אני מתרחבת ומצלמת גם נשים בסטודיו
לצד האהבה שלי לטבע ששם אני מצלמת משפחות והריון בטבע.
זו אני רק רחבה יותר.
בתמונה: היצירה הכי רחבה וגדולה שלי
יציאה לדרך, פשוט לצאת.